יש לי חולשה לפנינים, משהו באבן הזו שמייצגת אצילות, טוהר ונשיות עושה לי את זה. אבל יותר מהכל אני מעריצה את היכולת הטבעית שלה. תחשבו רגע, היא יוצרת את עצמה מגרגר חול והופכת לאבן חן יפיפיה בעלת ערך רב שהיה ידוע עוד בעולם הקדום. כמה כח טמון בדבר שבכוחות עצמו ובכוחות הטבע שלו בלבד, הופך עצמו מכלום לדבר יקר ונדיר.
אני הכי מזדהה עם התכונה הזו. כשהייתי צעירה יותר הרגשתי שיש בי את הכח לעשות ולהיות איפה שאני רוצה, לא פחדתי משום דבר שצץ לו בדרך. תמיד סמכתי על עצמי שאדע מה לעשות. גם כשהיו מצבים (והיו…) שהיה נראה כאילו – זהו – עכשיו את בבעיה, אז גם שם מצאתי מוצא ופתרון שהוציא אותי מהבוץ. ואז התבגרתי ועם השנים עברתי איזה דבר או שניים. לא פעם עמדתי בסיטואציות בחיים שהייתי צריכה לקום מהם ולבנות את עצמי – עוד פעם מחדש. תמיד עשיתי את זה וכל פעם – יותר טוב,
וככל שאני פוגשת נשים ושומעת את הסיפורים שלהן על החיים, על הדרך שהן עברו ועדיין עוברות, על העוצמות האלה להחזיק משקלים לא הגיוניים על הכתפיים שלהן, על מאגר הכוחות שאיכשהו מתמלא כל הזמן כאילו מעצמו, אני נדהמת מחדש. ואז מבינה שלא סתם הפנינה מזוהה עם האנרגיה הנשית, לא סתם נשים מתחברות לתכשיטי פנינים, ת’כלס אנחנו בדיוק כמו הפנינה, רק נראית עדינה ושבירה, אבל מבפנים היא חזקה ועוצמתית, ויש לה את היכולת המטורפת ליצור פלא מגרגר חול…ככה אנחנו
