הידע שלי בצורפות הוא ׳השכלת רחוב׳ – ככה אני מכנה אותו. אף פעם לא ממש למדתי צורפות. שנים ישבתי והסתכלתי על המשפחה הנפאלית בחדר העבודה שלהם עושים את התכשיטים שאני עיצבתי מהאבנים שאני רכשתי. כל צורת העבודה שלהם היפנטה אותי, הדרך בה ישבו סביב השולחן, הכלים שלהם, השליטה המופלאה בכל פעולה, הניסור העדין והמדויק שלהם, השיבוץ, החיתוך – ואני בלעתי בשקיקה כל אחת מהתנועות האלה. עד שיום אחד כל הידע הזה יצא החוצה והיתרגם לעבודה שלי. הפעם הראשונה שהעזתי לומר בקול- זוז קצת, תן לנסות, הפתיעה גם אותי. לא חשבתי שיש לי את זה בידיים.
השנים עברו, חזרתי לארץ, הקמתי משפחה, ילדתי את שלושת הבנות שלי ואז דיגדג לי לפתוח מחדש את הגלריה שעזבתי 12 שנה קודם בהודו. ידעתי שהפעם אני לבד, אין את גורי, גומי או שמבו שיגבו אותי בעבודות הצורפות. והחיים, כמו שרק החיים יודעים, מביאים אלינו את מה שאנחנו צריכים בעיתוי מושלם. וככה מצאתי את עצמי יושבת ומשחזרת את עבודת הצורפות, נעזרת ברקפת, מורה מקומית שנתנה לי הרבה אומץ וביטחון להוציא את כל הידע שנאגר אצלי בראש – לעבודת ידיים וכל זה תוך שמירה על טכניקות העבודה המסורתיות של המשפחה.
משפחת שנקר מקטמנדו, משפחה יקרה ומיוחדת, שימשו מעל 300 שנים כצורפי בית המלוכה הנפאלי, אלופים בליגות אחרות בכלל. צורפות שם זורמת בדם. מגיל קטן הילדים מסתובבים ב work shop שנמצאת בקומת הקרקע של הבית, מבצעים מטלות שהאחים הגדולים מפילים עליהם. ילד בן 8 שמתיך זהב שניה לפני שהוא הולך לביה״ס, זה מראה די שיגרתי שם. ואני, עד היום מודה על המתנה הזו שנפלה בחלקי, להכיר אותם, להתארח בביתם כמו בת בית, ללמוד מהידע המופלא שלהם ולהחזיק בעבודות חד פעמיות מצורפי בית המלוכה הנפאלי ?
