בשנים שהסתובבתי בנפאל, הכי אהבתי זה את הביקורים שלי בגלריות של הטיבטים שהיו פזורות ברחבי הטאמיל בקטמנדו. היו להם את האוצרות הכי יפים, את האבנים הכי שוות, זה היה בשבילי כמו ביקור של ילדה בחנות הצעצועים. תמיד יצאתי משם עם שקית קטנה שעשתה לי בלב שימחה גדולה.
אבל הקורלים… תמיד היתה לי חולשה אליהן, משיכה בלתי מוסברת מהולה ביראת כבוד גדולה. אני עוצרת שניה את הסיפור כדי להסביר. קורל הוא למעשה אלמוג שהתהווה בים. בטיבט אין ים. אבל היה פעם. עכשיו תעשו חשבון בני כמה הם הקורלים הטיבטים ותבינו. תבינו באיזה אוצר טבע מדובר. תבינו גם מה אנחנו לעומת הדבר הגדול הזה.
אני זוכרת שרשרת קורלים יקרה במיוחד שלא יכולתי להרשות לעצמי לקנות אותה, כל יום הייתי הולכת לבקר אותה, לגעת בה, עד שרגע לפני שעזבתי שם, שיכנעתי את עצמי שתכל׳ס אני יכולה לחסוך מעצמי ולא לאכול איזה חודש – וקניתי אותה. עד היום אני אומרת לעצמי איזה מזל שקניתי אותה, אחרת זה היה רודף אותי והייתי מסתובבת בתחושת החמצה. האמת היא שככה אני משתדלת להתנהג בחיים, אם אני ממש רוצה משהו – אז להיות שם, לעשות, להשיג, כי החמצה זה אחד הרגשות שפחות בא לי להתמודד איתן בחיים. מעדיפה כשלון. מעדיפה אכזבה. רק לא החמצה. כמה שנים אחרי, וחפירה קצת מעמיקה יותר, לימדה אותי על הקורל שהיא מרככת דיכאון ואדישות, משרה תחושת שלווה ועוזרת לחיות את הרגע ולחוות אותו בצורה ברורה ונכונה יותר. תחיו את הרגע. תחיו את החיים. גם ככה זה עף ברגע. כנסו לאתר, תהנו משפע קורלים ותכשיטים מאבנים יפות
