הודו. זה היה הבית שלי במשך העשור של שנות התשעים (חח אשכרה מהמאה הקודמת…). כמעט 10 שנים חייתי שם, ואהבתי אותה מאוד. אהבתי את הגודל שלה, את מגוון הנופים המשתנים שבה, אהבתי מאוד את המדבר של רג’יסטן, אהבתי את הצבעים העזים של הסארי של הנשים, בעיקר כשהן היו חולפות על פניי בקבוצה גדולה ונראו כמו כתמים של שימחה ברקע הצהוב והמדברי. אהבתי את החנויות הססגוניות והשווקים, את האוכל החריף והמתובל מדי שלהם, את ההנהון ההודי הזה בראש שאומר שהכל אפשרי וכנראה בעיקר אהבתי את החופש שהיה לי לעשות את כל מה שרק רציתי (טוב נו.. זה גם לא עלה שם הרבה).
בטוח שהשנים האלה עיצבו את מי שאני היום והרבה דברים נשארו חקוקים בי לכל החיים. אחד העיקריים שבהם זה הידיעה שהכל יסתדר. כל כך אהבתי את הקלות הזו שלכל בעיה ועניין נמצא פתרון, הם היו אלופי האילתורים, וגם במצבים בהם היה נראה שמזה לא נצליח להיחלץ – תמיד היה קורה משהו טוב. זכור לי במיוחד מסע ארוך שעשינו פעם עם כמה חברים על גבי אופנועי האנפילד שלנו. אהבנו לטייל שם על האופנוע, זו היתה תחושת חופש עילאית. התרמילים היו קשורים בצדדים וכל מה שהיינו צריכים – היה עלינו. באחד הימים התברברנו לנו בדרך (תופעה טבעית וידועה לחלוטין בהודו…), הערב ירד והיינו ממש רחוקים מהיעד שחשבנו להגיע אליו. מסביבנו רק שדות ויערות, חושך וכביש. התקדמנו לאיטנו על הכביש, תוהים מה לעשות, שפתאום הבחנו במבנה קטן עם אור עמום. עצרנו לידו ואיש הודי חביב יצא לקבל את פנינו ושאל אם נירצה צ’אי? שמחנו מאוד ואמרנו לו שאנחנו מחפשים איזה מלון או גסט האוס להעביר בו את הלילה. האיש הסתכל עלינו, חשף שיניים לבנות עם חיוך גדול ואמר בשימחה: “I’m hotel”, עוד לא סיים את המשפט, נכנס פנימה, האיץ בילדים שהיו שם לעבור מהר לחדר השני, חזר אלינו ותוך שהוא מסמן לנו עם היד להיכנס אמר: Room is ready….. כנראה שצריך לחיות 10 שנים בהודו כדי שסיטואציה כזו לא תהייה הזויה, ולמרות זאת זה היה מפתיע אותי כל פעם מחדש. אכן every thing is possible in India!
ולי מה שנשאר חקוק בנשמה זה לא משנה כמה רע או מסובך זה נראה וכמה עננים מסתירים אותו – אין מצב שזה לא יעבור. כמו שאין מצב שהשמש לא תזרח בבוקר. או כמו שמישהי נורא חכמה אמרה לי פעם שהרגשתי בסערה – גם צונאמי זה גל..
